הפעם הראשונה שלי במעגל גברים.

אני רוצה לשתף אתכם בחוויה שלי,

לפני כחמש שנים הלכתי בפעם הראשונה למעגל גברים.

הייתי אז אחרי גירושים לא נעימים בלשון המעטה.

לא היו לנו ילדים.

ובכל זאת,

גם בלי ילדים,

גירושים הם פירוק של עולם שלם.

זו לא רק הפרידה מאדם שאהבת.

זו הפרידה מהחיים שחשבת שיהיו לך.

מהבית שבנית, מההרגלים, מהתוכניות, מהעתיד שכבר התחלת לדמיין.

פתאום כל מה שהיה ברור הופך לשאלה.

איפה אני גר עכשיו?

מי אני בלי הזוגיות הזאת?

איך ממשיכים מכאן?

ומה עושים עם כל הרעשי רקע שנשארו אחרי שהחיים שהכרת נגמרו?

הרגשתי מרוסק. אבוד. ובעיקר — הרגשתי שאין לי באמת סיבה לקום בבוקר.

קמתי, כי קמים.

הלכתי לעבודה, דיברתי עם אנשים, ניסיתי להמשיך לתפקד.

מבחוץ אולי אפילו נראיתי בסדר.

מבפנים היה כאב שלא ידעתי מה לעשות איתו.

היו בי כעס, אכזבה, בושה, אשמה, פחד ובדידות.

כמו רוב הגברים, לא באמת ידעתי איך לדבר על כל זה.

יכולתי להגיד לחברה טובה שקשה לי.

והיא הייתה אומרת "אוי קוקי..."

יכולתי לספר לחבר שהתגרשתי.

יכולתי אפילו לצחוק על זה עם חברים בעל האש .

אבל לא ידעתי איך לומר את האמת המלאה:

אני שבור.

אני מפחד.

אני לא יודע מי אני עכשיו.

אני לא יודע אם אצליח לבנות לעצמי חיים חדשים.

אבא שלי, שהיה איתי לאורך הדרך הזו, ראה שאני לא בטוב. הוא הציע לי לבוא איתו לאיזה לפסטיבל של גברים, בתקווה שאמצא שם כלים שיעזרו לי להתמודד עם המציאות החדשה.

החלטתי ללכת, והזמנתי גם חבר טוב להצטרף אליי.

האמת היא שלא ממש ידעתי למה לצפות.

דמיינתי גברים שיושבים סביב מדורה, עוצמים עיניים, עושים מדיטציה ומדברים בקול שקט על רגשות. זה לא בהכרח נשמע לי רע, אבל גם לא הייתי בטוח שזה בשבילי.

בפועל, גיליתי עולם שלם.

פגשתי גברים שדיברו בכנות על זוגיות, אבהות, מיניות, בדידות, פחד, כעס, קנאה, כישלון, הצלחה, משמעות והקושי להיות גבר בעולם הזה.

פגשתי גברים חזקים שלא פחדו להגיד שכואב להם.

גברים מתפקדים, עובדים, אבות, בני זוג, מנהלים ואנשי מקצוע — שדיברו על המקומות שבהם הם מרגישים חלשים, מבולבלים או לבד.

ולראשונה הבנתי שאפשר להיות גם חזק וגם כואב.

שאפשר גם להיות גבר וגםלגעת בדברים הכי כואבים.

שאפשר לדבר על הדברים שאנחנו בדרך כלל מחזיקים עמוק בפנים, ולא להתפרק מזה — אלא להפך.

הפסטיבל היה מדהים. הוא מילא אותי, טלטל אותי, ובעיקר גרם לי להבין כמה משהו כזה היה חסר לי בחיים.

(אגב זה היה פסטיבל שיווה של עמותת דרך גבר למי שתהה.)

אחרי שהוא הסתיים, חזרתי הביתה.

והחיים חיכו לי בדיוק במקום שבו השארתי אותם.

הכאב לא נעלם. הבדידות לא נפתרה. השאלות לא קיבלו תשובה רק בגלל שהיו לי דברים משמעותיים בפסטיבל.

הבנתי שאני לא רוצה שהחוויה הזאת תישאר רק זיכרון מאירוע שמתקיים פעם בחצי שנה. רציתי להביא את הדבר הזה הביתה. ליום-יום שלי. למקום שבו הכאב באמת פוגש אותי.

רציתי מרחב קבוע.

מקום שאוכל להגיע אליו גם כשאני לא יודע מה לומר. מקום שלא דורש ממני להיות מרשים, חזק, מצחיק או בשליטה. מקום שבו אפשר להניח לרגע את השריון.

אז התחלתי לחפש מעגל גברים.

אני זוכר היטב את הפעם הראשונה שנכנסתי למעגל.

וואו, כמה שזה היה מלחיץ.

לשבת מול קבוצה של גברים שאני לא מכיר ולדבר על הדברים שהכי כואבים לי? זה היה מנוגד לכל מה שהחברה אומרת על איך גבר אמור להתנהג.

הרי מלמדים אותנו מגיל צעיר , גבר צריך להסתדר לבד.

לא לבכות.

לא להתלונן.

לא להיות חלש.

לא להתבכיין.

למצוא פתרון.

להתקדם.

להתגבר.

להיות גבר גבר.

לא לימדו אותנו איך לשבת בתוך כאב בלי לברוח ממנו. לא לימדו אותנו איך לבקש עזרה. ובטח שלא לימדו אותנו איך לשבת מול גברים אחרים ולומר: "אני מפחד כי..."

אגב גם עכשיו שאני כותב את המילים האלו, התיקון האוטומטי מעוניין לשנות את זה מ" אני מפחד..." ל"אני מחפש" כי זה פשוט הרבה יותר נפוץ שיכתבו.

ובכל זאת, שיתפתי.

לא סיפרתי הכול ישר.

לא יכולתי.

אבל פתחתי דלת קטנה וסיפרתי מעט ממה שעבר עליי.

והרגשתי איך המעגל הזה, של גברים שהכרתי לפני רגע, פתאום ממש נמצאים שם בשבילי, מחזיקים איתי את הכאב, את המורכבות ואת התסכול.

הם לא ניסו לתקן את המצב.

הם ממש נשמרו מלתת לי עצות.

הם לא אמרו לי מה לדעתם הייתי צריך לעשות אחרת.

לא הסבירו לי שהכול לטובה.

לא אמרו לי להתאפס, להתקדם או להיות חזק.

הם פשוט היו שם איתי.

וזה נשמע אולי כמו דבר קטן, אבל עבורי,באותם רגעים, זה היה עצום.

גיליתי שלפעמים הדבר המרפא ביותר הוא שמישהו מוכן להיות שם איתך בכאב ובבוץ, לשבת לידך ולא לברוח. לשבת לידך ולנכוח.

בפעם הראשונה מאז שאני זוכר את עצמי, הרגשתי שיש לי מקום לחבק את הכאב.

לפגוש ולחבק את הילד שהייתי.

את הנער שהייתי.

את הגבר שניסיתי להיות.

את הגבר שרציתי להיות.

ואת הגבר שעוד לא ידעתי שאני יכול להפוך אליו.

היה לי מקום להוריד את השריון.

לראות את עצמי לא רק דרך ההצלחות שלי, העבודה שלי או מה שאני מצליח לתת לאחרים — אלא גם דרך הפחדים, הצרכים, הכמיהות והחלקים הפחות מסודרים שבתוכי.

נשארתי במעגל הזה ארבע שנים.

בארבע השנים האלה גדלתי, השתניתי, התבגרתי, חלמתי ולמדתי.

למדתי להכיר את עצמי באמת.

למדתי לדבר גם כשלא היו לי המילים המדויקות.

למדתי להקשיב בלי למהר להגיב.

למדתי לבקש עזרה.

למדתי להציב גבולות.

למדתי לזהות מתי אני כועס, ומתי מתחת לכעס יש בעצם פחד, פגיעה או עלבון.

למדתי להיות נוכח גם כשלא נעים לי.

ולמדתי שאני לא חייב לעבור הכול לבד.

המעגל לא פתר עבורי שום דבר.

הוא לא העלים את הכאב.

הוא לא חסך ממני טעויות, פרידות, נפילות או תקופות קשות.

הוא גם לא הפך אותי לאדם שאין לו פחדים או חולשות.

הוא נתן לי מקום לחזור אליו.

הוא נתן לי מקום להיות אני.

מקום שבו יכולתי להניח את מה שאני נושא.

מקום שבו גברים אחרים ראו אותי, ואני למדתי לראות אותם.

מקום שבו לא הייתי צריך להעמיד פנים שהכול בסדר.

מעגל טוב לא נותן לך תשובות או פתרון.

הוא עוזר לך לפגוש את עצמך.

הוא מלמד אותך לזהות מה עובר עליך לפני שאתה מתפרץ, מתנתק או נעלם. הוא מאפשר לך לשמוע גברים אחרים ולגלות שהסיפור שלך אולי אישי — אבל אתה לא היחיד שחי אותו.

הוא נותן לך שבט קטן בעולם שבו הרבה גברים חיים לבד, גם כשהם מוקפים באנשים.

לפעמים אני חושב על האדם שהייתי כשנכנסתי לשם בפעם הראשונה, ועל האדם שאני היום.

ובכנות — בלי המעגל הזה, אני לא יודע מי הייתי היום.

אני כן יודע שהמעגל הזה שינה את הדרך שבה אני חי, את הדרך שבה אני אוהב, את הדרך שבה אני מתמודד עם כאב ואת הדרך שבה אני פוגש גברים אחרים.

וזו רק ההתחלה.

בפוסט הבא אספר קצת יותר על מה בעצם קורה בתוך מעגל גברים — ואיך דווקא המרחב הכי פשוט, של גברים שיושבים ומדברים מהלב יכול להפוך למשהו כל כך משמעותי.

תודה שקראתם