זה כמו לראות רוח רפאים

יש ימים שנורא כואב לי.

זה לא ממש כאב פיזי, זה כאב רגשי.

כאב עמום כזה, אבל נורא משתלט.

זה קצת מרגיש כאילו ראיתי רוח רפאים.

מכירים את זה, בסרטים, שיש סצינה כזאת שילד רואה רוח רפאים, או שד נגיד, וכאילו בבת אחת נעתקת ממנו נשמתו?

אז ככה זה מרגיש.

פתאום מכה בי הבנה מסויימת, והיא שם, ניצבת מולי. מבהילה ומשתקת, כמו רוח רפאים.

וכיאה לרוח רפאים - היא כל הזמן נמצאת במרחב, אבל היא נגלית לעיניי בודדים.

וכך אני מתהלך לי על הארץ,

בתחושת בדידות גדולה אל מול ההבנה הזו.

על מה אני מדבר בעצם?

אני מדבר על ברית מילה. 

באופן הכי אישי, הכי פגיע, הכי מהבטן.

הייתי בן 8 ימים, כולה 8 ימים, כששכבתי שם על הגב. 

חסר אונים, מבולבל, ועוד לא יודע מה עתיד לקרות בעוד כמה רגעים.

בן 8 ימים, כשהלהב החד והקר חתך בבשר הרך והעדין שלי.

בן 8 ימים, כשהמוהל הסיר פיסת עור משמעותית מאוד (הן בגודל והן בתפקיד שלה) מאיבר המין שלי, מותיר פגיעה בלתי הפיכה בתפקוד המיני שלי ובהנאה המינית שלי לעולם ועד,

בעודני צורח את הצרחה הגדולה ביותר שכנראה בקעה מפי אי פעם.

כך התחלתי את חיי.

במשך השנים, ברית המילה תמיד תוארה כאירוע קבלת פנים לרך הקטן. 

הייתה בי הבנה שגם אני עברתי תחת התער, אך מעולם לא התעכבתי על זה.

גדלתי בסביבת נימולים, ולא הכרתי שום דבר אחר. 

איברים חתוכים היה עניין שבנורמה.

נראה לי שבסביבות הצבא, במקביל לתהליך התפכחות שעברתי (ועודני), חלחלה בי ההבנה שקרה שם משהו לא בסדר.

אבל רק ב-3-4 שנים האחרונות זה התחיל להכות בי בעוצמה.

ההבנה החלה לנחות - עברתי פגיעה קשה מאוד.

זה הייתי אני, ממש אני, ששכב שם.

נחשפתי לכל מידע אפשרי בנושא, והבנתי עוד יותר:

איבר המין שלי לא שלם. יש בו מום.

התחלתי לראות את הצלקת. התחלתי להרגיש את החסר

יחד עם ההיחשפות הכואבת מאוד והקשה מאוד לעיכול לממדי הפגיעה (רוח הרפאים), והתאבלות עמוקה על מה שנלקח ממני,

נעשיתי רגיש מאוד ליחס החברה אל הנושא.

פעם אחר פעם, נתקלתי באיזו אטימות רגשית קשה אל מול העוול הבלתי נסלח שנגרם לכל בניה (!!) ללא יוצא מן הכלל.

גברים שחושבים שזה יפה יותר, נשים שחושבות שזה נקי יותר, ויהודים שחושבים שזה יהודי יותר.

אני יכול למנות עוד אינספור סיבות שנתקלתי בהן שבבסיסן כולן פשוט מסרבות להכיר בפגיעה. להכיר באובדן. לשאת באחריות.

ואני פשוט לא יכול לסבול את זה יותר.

אני לא יכול לסבול את קשר השתיקה שנוצר כאן.

וגם אלו שהשתכנעו - נדמה לי לפעמים שלא מבינים באמת. מבינים בראש - מיותר. 

אבל לא מבינים בלב. לא רואים את מיליוני הגברים שנאנסו ונפגעו, שאיבר מינם הושחת, בשם קדושת הבורא.

נפער בי בור, שרק מעמיק וגדל עם תחושת הבדידות וחוסר ההכרה והנראות שאני חווה אל מול הנושא.

אז הנה אני כותב כאן את המילים האלו,

ואני תוהה..

מה אני רוצה לעזאזל?

מה זה שונה מכל שיתוף אחר על הנושא?

מה אני מנסה להשיג?

וראה לי שאני פשוט רוצה לזעזע. לזעזע אתכם. לזעזע את כולם. לטלטל.

אני רוצה שתראו אותי. שתראו את אבא שלכם. שתראו את הבן שלכם. שתראו את הירקן מהשכונה.

תראו שממש-ממש נפגענו.

אולי אנחנו לא מודים בזה, אולי אנחנו לא מבינים את זה בכלל,

אבל אנחנו פגועים.

זה לא בקטנה. זה לא הצ'ופצ'יק של הקומקום כפי שכ"כ נהוג לחשוב.

תראו שנלקח מאיתנו, וגם מכן, משהו שערכו לא יסולא בפז. 

שתכאבו את זה באמת.

שתצליחו לדמיין איך זה היה מרגיש אם היו עושים את זה לכן, ותבינו באמת שאין הבדל כל-כך מהותי בין זה לבין מילת נשים.

שתצליחו להכיר בכך שעשו את זה לכם. 

כי רק כשנתעורר באמת אל הזוועה, רק אז נוכל להקיא את המנהג הנורא הזה מתוכנו.

אני רוצה שידעו שלפעמים אני מרגיש כאילו הנחיתו עלי פטיש במשקל 8 טון.

אני רוצה שידעו שלפעמים זה מרגיש כמו חלום בלהות שמחכים להתעורר ממנו,

רק שבמקרה הזה אני לא מתעורר לעולם.

תודה שקראת.