היום מצפים מגבר להיות גם וגם. גם יציב, חזק, מוביל —וגם פתוח, מודע, מתקשר. זה לא איזון טבעי. זה מתח תמידי. שני קולות מנוגדים רועי, בן 31, עובד בהייטק, מתאר את זה כך:“בעבודה מצפים ממני להיות חד, תחרותי, מוביל. בבית מצפים ממני לדבר על רגשות. אני מרגיש שאני מחליף דמויות כל הזמן ולא בטוח מי אני באמת.” זה לא מקרה פרטי. זו תופעה רחבה. המודל הישן לא נעלם. המודל החדש לא הגיע עם הדרכה. להיות רגיש — בלי לאבד כוח הרבה גברים מנסים “להיות יותר פתוחים”, אבל זה יוצא לא מדויק. או שהם: מדברים

יש רגע כזה, אחרי הכול. הירי מפסיק. הטלפון חוזר לצלצל. אנשים מדברים על “חזרה לשגרה”. אבל בפנים — אין שגרה. הגוף חזר. משהו בפנים עדיין שם אורי, בן 34, נשוי +2, חזר ממילואים של שלושה חודשים בצפון. ביום הראשון בבית, אשתו חיכתה לו עם ארוחה, הילדים קפצו עליו, הכול נראה כמו תמונה מושלמת. בלילה, הוא קם מכל רעש קטן. אורי: "לא היה שם משהו חריג. לא חוויתי אירוע קיצוני במיוחד. אבל הגוף שלי לא מבין שזה נגמר. אני כל הזמן מחפש את היציאה מחדר, מוודא שיש לי דרך מילוט.” זו בדיוק הנקודה שרבים ל

“אני מחזיק הכול” זו לא אמירה פשוטה כל כך, מה זה באמת אומר להחזיק הכל? זה לא להישבר? לא להעמיס על אחרים? לפתור את כל הבעיות של כולם סביבי? בהתחלה זה ברור מאליו. עם הזמן — זה הופך למלכודת. הסימנים מתחילים קטן אלון, בן 36, עצמאי, אבא לשלושה. הוא מתאר:“אני זה שמחזיק. בעסק, בבית, עם ההורים שלי שכבר לא צעירים. אין מישהו אחר.” מנחה:“ומי מחזיק אותך?” אז צחק. ואז שתק. השחיקה שלא רואים השחיקה של גברים לא תמיד נראית כמו קריסה. היא יותר נראת כמו: פחות סבלנות פחות אנרגיה פחות רצון תפקוד