נולד לי בן ועזבתי את ההייטק, בסדר הזה. איזה פחד.

שנים חייתי את עולם המחשבים מכל כיוון אפשרי, ומשהו בזה שנולד לי בן איפשר לי לשנות כיוון. זאת הפעם הראשונה שאני הולך לכיוון הנכון.

איזה קשה זה לספר לכם שיש לי משהו שאני מאמין בו בכל ליבי. אני בקרינג' 10,000 מלפרסם משהו בכלל, בעולם הזה שהכול פרסומות. ואם אני מדבר עם מישהו, איך אני עובר את המחסום הזה של

הקרינג'?

הרעיון מאחורי "בוא לשבט -מעגלי שיח גברי" מתבשל לו כבר קרוב ל־3 שנים בלב ובראש שלי. אבל השינוי האמיתי קרה כשנולד לי בן.

בן קטן ומתוק כמו ארגז של סוכריות קופצות (טפו טפו, חמסה חמסה), שהכריח אותי להסתכל פנימה ולהבין שעם כל ההתעסקות במחשבים וב־AI וכדומה אני לא עושה את העולם הזה יותר טוב בשבילו. מהרגע שהוא נולד משהו בי פשוט השתנה.

כל דבר קטן שהוא עושה, כל מבט, כל חיוך, כל פעם שהוא תופס לי אצבע, מזכיר לי כמה שהחיים בעצם פשוטים ויפים, וכמה שאני מבזבז מהם על דברים שלא באמת חשובים.

פתאום המחסום הזה של הקרינג' נעלם, כי אני עושה את זה בשבילו, בשביל שהעולם שהוא יגדל בו יהיה טיפה יותר נעים, טיפה יותר מכיל.

אז יצאתי מהבית והלכתי לכל מיני בתי עסק במרכז הארץ, וכשהלב שלי על 200, ביקשתי לתלות עלון מידע על המעגלים.

נכנסתי למספרה של גברים אי שם בכפר סבא, ועוד לפני שהתחלתי לדבר על מה אני עושה שם, ראיתי שמשהו היה שונה. ראשית אף אחד לא הסתפר שם, במקום זה ישבו שם ארבעה גברים על ספות, ואחד על כיסא כתר. הוא נראה חיוור ועייף. הוא הסתכל עלי, איש מגודל עם כובע אאוטבק שחור והמשקפי שמש ושאל מאיפה הכרתי את דוד שלו.

אמרתי שאני לא הכרתי את הדוד שלו, והוספתי: "הגעתי לכאן כדי לתלות מודעה, מעגלי שיח לגברים, אני מפרסם על זה כדי שגברים ידעו שזה קיים, כדי שיהיה להם מקום לדבר את מה שיושב עליהם." סיימתי את המשפט וראיתי את הדמעות עולות לו. גבר אחר שישב שם אמר: "תראה מה זה, הבחור הזה בא אליך משמיים, רק חבל שהוא לא בא לפני..."

נשארתי איתם כמה זמן, אולי חצי שעה. שוחחתי עם הבחור, נקרא לו איציק, והבנתי שהדוד שלו, התמודד עם הרבה בעיות, כלכליות ומול גרושתו, והילדים שלו שלקחו את הצד שלה, ובכלל סבל מפוסט־טראומה מאז מלחמת לבנון. איציק סיים את השיחה באומרו: "אם רק היה לו מקום לדבר על כל מה שעבר עליו שם, זה היה אולי נראה אחרת." אני לא מתיימר להגיד כאן שמעגל שיח היה מציל את דוד שלו. הוא היה צריך טיפול אמיתי, מקצועי, זה ברור. אבל אולי, רק אולי, אם היה לו מקום כזה, מקום להגיע אליו, בלי סטיגמה ובלי צורך להסביר למה הוא שם, היה לו יותר קל למצוא את האומץ לבקש את העזרה שהוא באמת היה צריך, לפני שהיה מאוחר מדי.

הבנתי שלעזוב את ההייטק הוביל אותי לפגוש בני אדם, כנראה בדיוק כשהם צריכים את זה. אולי כי גם כולנו מתישהו צריכים את זה.

כנען המתוק הזה בכלל לא יודע כמה אנרגיה הוא נותן לי, וכמה אני רוצה לנצל אותה כדי להאיר את העולם שהוא הולך לפגוש יום אחד. הוא לא יודע שכל פעם שאני מסתכל עליו אני נזכר בשביל מה כל זה, לא בשביל ה"מיזם", לא בשביל להצליח, אלא כי אני רוצה שכשהוא יגדל, יהיו סביבו יותר גברים שיודעים לדבר, ופחות גברים שיושבים עם זה לבד כמו דוד של איציק שלא היה לו איפה ועם מי לשתף.

ילד, אתה עוד לא יודע לקרוא את המילים האלה, כשתדע, אתה כבר תהיה ילד גדול עם דעות משלך על אבא שלך. אבל אני רוצה שתדע, גם אם עדיין רק בלב, שכל בוקר שאתה פוקח עיניים ומחייך ומרים את הידיים (כי ניצחת!), אתה נותן לי כוח שלא ידעתי שיש לי.

אני מבטיח לך שאני אעשה כמיטב יכולתי כדי שכשתגדל, יהיה לך עולם שבו מותר גם לגברים להיות רכים, לבקש עזרה, ולא להרגיש לבד עם זה.

אוהב אותך, בן קטן שלי.

משפר במעט את הפיסה הקטנה שלי בעולם בשבילך, ילד.